זהו קוק. הגענו לשלב. לשלב שמתחילים לצאת מההכחשה. לשלב שכל יום, כמה פעמים ביום, הבטן מתהפכת כי אין לי אותך. והדמעות ישר זולגות, בלי יכולת עצירה. זה קורה בקפה, בחנות, בלילה במיטה. זה שבריר של שניה, שזה פתאום מגיע. זהו. אתה כבר אינך. ואני, אין אותי, כי הכל השתנה.
בלבול, ערפול, החורף שהגיע, אני נעה בין סתימה להצפה. משהו עולה ואז נשכח בגלל השגרה הארורה. כמו ילדה שרוצה לגעת בפצע פתוח עם מקל אבל מפחדת מהלא נודע.
במהלך השבעה ביקרו אותנו כל מיני אנשים חשובים. הנשיא הרצוג ואשתו מיכל, חברי הכנסת מירב בן ארי וחילי טרופר, ראש העיר שלנו רון חולדאי, מפקדים בכירים מ-669, צוותי 669 מכל הדורות
היי קוק עברו חודשיים. אתה מאמין? זה גם ארוך זה גם קצר וזה בעיקר מרגיש כמו יום אחד מייגע שפשוט לא נגמר. 😞
באחת הנסיעות שלנו טומי, עוד לפני שעברו שלושים יום מהבוקר הנורא, אמרת לי בקול חלש מהמושב האחורי: ״אמא את יודעת מה אמרתי לאבא לפני שהוא יצא? לחשתי לו באוזן בבקשה אל תמות 💔 והוא הבטיח שלא יקרה לו שום דבר נורא״.
היי קוק. עברו שלושים יום וזה הספד רביעי. עמדתי לצידך ודיברנו בלוויה, בעליה לקבר, במעגל גלישה והנה אנחנו עכשיו בגילוי המצבה. חשבתי מה אני אגיד, מה כבר נשאר.. אז אמרתי אולי נעשה “Recap” - עוד מילה שאהבת לומר.
כבר אכלתי לך את הראש שבוע שעבר אז הפעם אנסה שזה יהיה קצר… רציתי רק להגיד לך שאתה לא צריך לדאוג. שומרים עליי ועל הילדים חבל על הזמן. כמויות האנשים שהגיעו לאוהל שבעה מתחת לבית, ל״אוהל של אבא״ כמו שטומי אומר, היא מטורפת.
לא מצליחה להבין איך לפני רגע היית כאן, איך עוד שניה היית אמור לעבור בדלת עם החיוך שלך ולחבק. כמה חיכיתי שתחזור ונתעדכן על הכל, אתה תשתולל עם הילדים, אני אשתלט על הכביסה. ועכשיו כל מה שנשאר לי זו תמונה שלך.
היי קוק. חתיכת מעמד סידרת לי פה. לא יכלת להיות אהוב על ידי עוד קצת אנשים?! באמת נשאר פה קצת מקום מאחור.